מרים אדלר, יוצרת קולנוע ואומנית רב תחומית
אני יוצרת בתחומי הווידאו, הצילום והמיצב.
עבורי היצירה היא מעין תפילה, טקס התבודדות או מדיטציה. באמצעות האומנות אני מחפשת את הרוחני והנשגב. אלהים תמיד נוכח ביצירה שלי, בתור נמען נסתר או נוכח, של תהיותיי על מצבי הקצה של הנפש האנושית, על מערכות היחסים בין חומר לחומר ובין חומר לרוח, על האשליה שהיא עצם הקיום ועל מחזורי החיים והמוות.
בעבודה שלי אני חוקרת "בתנאי מעבדה" אזורים אפלים של נפש האדם כגון אשמה, פחד, בדידות, תוקפנות ורצון לחדול להתקיים, ומנגד - מנכיחה רגעי יופי פשוטים. עבורי, חשיפת מקור הכאב ובחינתו במבט חומל הן תנאי להחלמה, בעוד תמימות ויופי משמשים לי מפלט זמני מאותו כאב עצמו. הנגיעה בשני הקצוות היא הזמנה לכל הרוצים בכך להצטרף למסע או לטקס ריפוי שבמהלכו מותר לחשוף את המביך והאסור, להביע משאלת מוות בלי לסכן את החיים עצמם, ואף להעצים את הכאב למקסימום הנסבל - ומתוך המקום הזה לבחון אפשרות של אמונה ונחמה.
אני שואבת השראה מהקולנוע של המזרח הרחוק, מהקצב שלו שמעדיף את ההתבוננות האיטית המעמיקה באסתטיקה של המציאות על פני העלילה, מטקסטים של תפילות ושירים עבריים עתיקים, מטקסטים של מורי זן, משיטוט בטבע או בתוך נוף עירוני ומהתבוננות מודעת בניואנסים של חיי היומיום ובתנועות הנפש של עצמי ושל סובביי.
הצילום שלי לרוב מתעד מציאות, שבתוכה אני תרה אחרי יופי ואיזון במצבי קצה – חושך או אור קשה, שמעלימים חלקים מהמציאות, או בוחרת בטשטוש מכוון וחוקרת באמצעותו צורות צבעים וקומפוזיציה, יוצרת אשליה של שלמות באמצעות טכניקות כמו צילום מאקרו או חשיפה ארוכה. ולעיתים קורה בדיוק ההפך. אני מצלמת מתוך נוכחות שקטה במרחב, "כאן ועכשיו", נוכחת-נפקדת, מאפשרת לתהליכי אבל, שינוי או געגוע לחדור באופן "מבוקר" מבעד לעדשה שלי, אליי.
הווידאו, בדומה לסטילס, מאפשר לי לייצר נקודת מבט חלקית או מתעתעת. לא מעט "חוקים" שאני קובעת עבור העבודה מופרים במהלך הצילום ואין לי אלא להסכים לאבד שליטה. בעבודות הווידאו שלי אני מקרבת את האובייקטים אל קצה גבול היכולת שלהם, יוצרת מצבי שבירה, ריסוק, מילוי עד כדי פיצוץ. באמצעות מתיחת הגבולות של העצמים הדוממים אני בוחנת את גבולות הגוף שלי, ואת גבולות הנפש ביחסים עם בני אדם אהובים.
כשאני מציבה את הוידאו שלי בחלל – החלל כולו הופך לבמה או לזירת התרחשות, מוסיף רבדים נוספים לווידאו או מרחיב את נקודת המבט.
במיצבים שאני יוצרת אני מציגה לראווה את חוסר התוחלת שבניסיון למנוע את סופם של הדברים, אבל גם מעניקה "גלגול נוסף" למה שכבר מת. אני חוקרת אורך חיים של עצמים אורגניים במצבי התייבשות או ריקבון שונים: צמחים מתים, אבנים וזרי פרחים קמלים, אני מניחה אותם בכלי זכוכית שאינם מגינים עליהם מפני ההתכלות, אך ההתכלות עצמה יוצרת מופע מרהיב של עובש או התפוררות. מכלי הזכוכית, המכילים את העצמים המתכלים, אני בונה פסלים לגובה, או תולה אותם בשילוב עם אבנים וענפים – מאתגרת את חוקי הפיזיקה ויוצרת תחושה של קיום עראי ושברירי אך יפהפה בדרכו.
